חידושי רמב"ן על פסחים ז׳

1 והא דאמרינן מאי מברך ופליגי בה רב פפי משמיה דרבא אמר על ביעור חמץ ורב פפא משמיה דרבא אמר לבער חמץ ואמרינן בלבער כ"ע לא פליגי דודאי להבא משמע. פירש"י ז"ל ושפיר דמי לברוכי לבער. ואיפסיקא הילכתא על ביעור. וקשיא להו לרבוותא ז"ל כיון דבלבער כ"ע לא פליגי למה אנו מכניסין ראשינו בין המחלוקת ותירץ הראב"ד ז"ל שרצו לקבוע על ביעור וקבעוה. פי' לפירושו והלכתא דאף על ביעור להבא משמע דאי אמר לבער לא מהדרינן ליה אלא שאינו ניכר מברכותיו שהוא תלמיד חכם, וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל וכיוצא בה במסכת ברכות במוציא כ"ע לא פליגי, ואע"פ כן פסקו והלכתא המוציא ואתמר עלה במאן דבריך מוציא זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא בשלמ' אי אשמועינן המוציא שפיר אלא השתא מאי קמ"ל במוציא דכ"ע לא פליגי והך סברא ודאי איתא. אלא מיהו כיון דאשכחן במילה ושחיטה ולולב דמברכין על וכן במקצ' מצות אחרות שלא הוזכרו כאן בגמ' ומקצתן שנוסח ברכותיהן בלמ"ד וכדקתני ברייתא דמברך לישב בסוכה על כרחנו יש לנו ליתן טעם אחר בדבר. ועוד למה שאלו כאן מאי מברך בביעור ולא שאלו שאלה זו בשאר כל המצות ולא נחלקו על כולן סתם דמר לימא על ומר לימא לבער מדקא מיפלגי בהך ודאי ללמד עליה ועל כיוצא בה נאמרו הדברים ואינו כלל לכל המצות כולן. ולשון אחר כתב הראב"ד ז"ל בשם הרב רבי משה בר' יוסף ז"ל דמשום הכי לא מברכינן לבער דמשמע מצוה שאין לה גמר אלא חייב לעשותה תדיר כגון הנחת תפילין וציצית וכיוצא בהן אבל מצוה שעשייתה בפעם אחת גמר מלאכתה כגון ביעור ונטילת לולב ומילה ושחיטה כלן מברכין בהן על. וקשיא לי שהרי נר חנוכה מברכין עליה להדליק ואע"פ שעשיית' גמר מלאכ'. אלא שרבינו תם ז"ל אמר דהואיל וצריכה שמן כדי שתהא דולקת משקיעת חמה עד שתכלה רגל מן השוק כמו שאין עשייתה גמר מלאכתה, ואינו מחוור. ובתקיעת שופר נמי הורה רבי' האיי אביהן של ישראל שהלכ' רווח' היא לשמוע קול שופר ולא על שמיע' ולא על תקיעת ועוד דלפום גמר' אכילת מצה ומרור מברכין עליהן לאכול ולא על כדבעינא למימר קמן ועוד דתניא בתוספתא בשלהי מכלתין איזו היא ברכ' הפסח ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הפסח איזו היא ברכת הזבח ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הזבח והני כולהו מצות שעשייתן גמר מלאכתן הן ואע"פ כן אין מברכין עליהן על ועוד כל טעמא דלא אתמר בגמרא ולית לי' עיקר לא צייתינן ליה דהא בגמרא אמרינן בלבער לא פליגי. ואני אומר שכל מצוה שאדם יוצא בה לכתחלה על ידי אחר כגון ביעור קבעוה בעל וכן שחיטי ומילה שאפי' אבי הבן שמצווה למול את בנו אם רצה והביא לו מוהל שמל אותו יוצא ידי חובתו וכן בשחיטת הפסח וקדשים שאין כל אחד שוחט פסחו וקדשיו אלא העושה לשמו וכ"ש שלוחו של אדם בכולן כמותו והוא הדין להפרש' תרומות ומעשרות וחלה בכולן מברכין על וכן כתב רב אחא משבחא ז"ל בשאלתא דפסחא, וכן במניח עירובין מברך על מצות עירוב כדברי מקצת ראשונים ולא כדברי האומ' להניח וכן כל כיוצא בהן אבל מצוה שאי אפשר לעשות' על ידי שליח כגון תפילין וציצית וישיבת סוכה וכיוצא בהן מברכין עליהן בלמ"ד בכל שברכתן עובר לעשייתן. וא"ת הרי הדלקת נר חנוכה שאפשר לעשותן על ידי שליח ומברכין עליה להדליק, יש לנו לומר שאני התם שההדלקה מצוה עצמה היא שעשה מצוה ואתמר בפ' במה מדליקין דצריך לאישתתופי בפריט' ואינו יוצא אלא בשל עצמו ועוד כיון שהרואה נמי מברך ומצוה לראות משום פרסומי ניסא קבעוה בלמ"ד. וכן תקיע' שופר השמיעה היא המצוה ומברך לשמוע שאי אפשר לעשות על ידי שליח וזה שאנו מברכין על מקרא מגילה לפי שאינה דומה לשופר שכאן על קריאתה הן מברכין ללמד שאם לא שמע קריאת תיבות לא יצא וכיון שעל מקרא הוא מברך ואפשר לצאת מן המקרא ע"י שליח לפיכך תקנו בה בעל. וספיר' העומר שמברכין על מפני שכבר נקרב העומר והם מונין ממנו ולא מונין לו ראוי לתקן על כפי מה שנהגו, וגם זה מדרך זה שאמרנו. ופי' הסוגיא כך הוא בלבער כ"ע לא פליגי דלהבא משמע הילכך במצות הקבועות עליו לדברי הכל כך הוא מברך ולאו דוקא בלבע' אלא כגון לבער כלומ' בלמ"ד כי פליגי בעל מר סבר מעיקר' משמע הילכך לא מברכינן הכי לעולם ומר סבר להבא נמי משמע הילכך אין מברכין אלא בעל שלמדנו מטופס ברכה שני דברים שבה שאיו קביעותה עליו בלבד ושהוא להבא וזהו שלא נחלקו בשאר כל המצות אלא בביעור וממנו אנו למדין לכיוצא בו. וזהו שהקשו עליה ממילה היכי נימא נימא למול לא סגיא דלאו איהו מהיל כלומר דהא מצוה דלא רמיא עליה כלל היא ובכה"ג מודינא לך דבעל מברכין אע"פ שלא למדנו מן הלשון שהוא להבא משום דלא אפשר לן לברך בלמ"ד אבל ביעור עליה דידיה רמיא אלא שאכן רצה לעשות ע"י שליח עושה וכשהוא עושה אותה מברך אבל כשנעשית ע"י שליח ודאי מברך על ביעור לכ"ע דומיא דמילה ושחיטה ואקשי' אבי הבן מאי איכא למימר דאיהו נמי עליה רמיא ואפשר לעשותה ע"י שליח ופריק אה"נ אבל למ"ד על ביעור אפי' אבי הבן נמי על המילה הוא מברך, זהו עיקר מחלוקת' בכאן ולפי שיטה זו פסקו והלכת' על ביעור. ויש לפרש בלבער דכ"ע ל"פ כו' כפשטה לומר דמצי לברוכי לבער לד"ה אלא מיהו היינו סברא דמעיקרא אבל בסוף פסקו בגמרא על בתר דאמרי' מילה לומר שהשוו חכמים ז"ל מידותיהם בנוסח ברכות והשליח כשם שאין המצוה מוטלת עליו מברך על כך בעל מצוה נמי מברך על עד שתהא מצוה הקבועה עליו חובה ואי אפשר להפטר ממנה בשליחו' שנוסח שלה לעולם בלמ"ד. והא דאקשי' מנטילת לולב לאו למימרא דדמי לביעור דהא אי איפש' ליטול לולב ע"י שליח אלא הכי אקשינן בשלמא למ"ד על להבא נמי משמע הכא כיון שברכתו ומצותו באין כאחת כשנוטלו לצאת בו לא קבעוה ליטול שהרי כבר נטלו לצאת בו ואע"פ שהוא עובר לעשיית המצוה אלא למ"ד על לשעבר משמע לולב לאו לשעבר הוא אמאי קבעו ביה על ופריק התם לשעבר לגמרי הוא דכיון דאגבהיה לשם מצוה נפק ביה ואפי' למ"ד מצות צריכות כונה הרי מתכוין הוא לצאת. ומהא שמעינן דכ"ע משנטלו לצאת כדרכו הוא מברך ולא קודם לכן ואלו היה מברך קודם שנטלו היה מברך ליטול אלא שלא רצו לקבוע לו ברכה קודם הנטילה ואם רצה לברך עליו הרשות בידו ומברך ליטול וכ"כ הרב ר' משה הספרדי ז"ל אלא שאין לשנות ממטבע שקבעו חכמים בברכות. ומה שקבעו בסוכה לישב מפני שהוא עובר לעשייתה שעיקר מצות סוכה אכילה ושתיה כעין דירה ומשעה שנכנס שם לא קיים מצוה ותמהני על הרב שאמר לברך ברכת סוכה עובר לעשייתה מעומד הגע עצמך אלו רצה לאכול מעומד ולטייל בסוכה ולשנן מעומד מי לא יצא ידי חובתו וכיון שכן מה בין ישב לשלא ישב עדיין אלא כל שלא אכל ונתעכב שם עובר לעשייתה הוא שאין לשון לישב בכאן אלא בעין לדור ולישנא דקרא נקט תשבו תדורו. ולענין אכילת מצה ומרור קאמינן על נוסחי דוקאני ועתיקי והבי גרסינן בהו בפ' ערבי פסחים פסחים דף קי"ד ע"ב פשיטא היכא דאיכא שאר ירקי מברך מעיקרא אשאר ירקות בורא פרי האדמה ואכיל וכי מטי חזרת מברך לאכול מרור ואכיל היכא דליכא שאר ירקי מאי אמר רב הונח מברך מעיקרא אמרור ב"פ האדמה ואכיל ולבסוף מברך על אכילת מרור כו' אלא א"ר חסדא מברך עליה מעיקרא פ"ה ולאכול מרור ואכיל מדאמרי' בכולהו לאכול ובדרב הונא על ש"מ דכל היכא דאכיל ליה בדלא טעם מיניה כלום מברך לאכול כשאר כל המצות שמברך עליהן עובר לעשייתן בלמ"ד ככל כיוצא באלו אבל בדרב הונא כיון שמלא כריסו אע"פ שלא אכל לשם מרור כמברך לאחר המצוה הוא ומברך על ומכאן אתה דן למצה שמברכין עליה לאכול וכבר כתבתי שכך שנויה בתוספתא ברכת הפסח ואלו כיוצא בהן. ולענין הפרשת תרומות וחלה שכתבתי מצאתי אחר כך בתוספתא דקתני היה מהלך להפריש תרומה ומעשרות אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה ומעשרו' ובירושלמי הביאו זאת ויש לי לתקן דהתם כיון דאינה נעשית ע"י אחרים אלא מדעתן ע"י שליח שעשוהו בעלים שהתורם את שאינו שלו אין תרומתו תרומה ודרשי' אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם הילכך לא דמיא לביעור ומילה וכיוצא בהן דמברך בהו על וגם זה נכון וברור. ובמס' דמאי אמרו בירושלמי דפודה מעשר שני ודאי שהוא טעון ברכה ר' מנא בעא קמיה ר' יודן כיצד מברך אמר ליה אם היו פירות על פדיון מע"ב אם היו מעות על חלול מע"ב וזה ודאי כך הוא לפי שאין פדיון זה חובה לפיכך שנו בינו ובין ההפרשה בעל:

2 והא דאמר שמואל כל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן. כלל גדול הוא ולא אמר בו חוץ. ובירוש' במס' ברכות אמרו חוץ מקדושין בביאה ומדלא אמרו בגמ' דילן אלא חוץ מן הטבילה לא סמכינן אגמרא דמערבא בהא וכ"ש דלכולהו ש"מ אלא ובקדושי כסף ושטר' עובר לעשייתן הם מברכין ברכת אירוסין וכדכתב רבינו הגדול בתשובה ותלמידו הרב ר' משה ז"ל. והוי יודע שלא כלל שמואל כאן אלא כל המצות כלן אבל שאר ברכות ברכת הנהנין ודאי קודם שיהנה מהן שאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה כדאיתא בברכות ואם ברכת השבח הם כגון אותם שבפרק הרואה ודאי לאו עובר לעשייתה מברכין אותן אלא לאחר מכאן שאין ראוי לומר שיתקרב לראות הים הגדול יהא עוצם עיניו ומברך ורואה אלא רואה ומברך וכן בכולן. ולפיכך נהגו לסדר סדר ברכות של שחרית בבה"כ שאע"פ שישמע התרנגול בחצי הלילה מברך עליו בשחר דכיון דלאחר כן מברך לא נתנו בהם חכמים שיעור תכיפה. ומיהו בירושלמי אמרו במס' ברכות גבי ברקים היה יושב בבית הכסא או בבית ספקריא אם יכול הוא לצאת ולברך בתוך כדי דבור יצא ואם לאו לא יצא נראה מזה שאין ברכת השבח אלא בתוך כדי דבור על ראיה ושמיעה. ועוד נ"ל שסדר ברכות הללו של שחרית ברכות שבח הן על נוהג העולם ואפי' לא שמע שכוי מברך עליו וכן בכולן וכן נהגו ומנהג ישראל תורה היא. וכן המנהג בברכת נשואין שאין אלו אלא ברכו' תפל' ושבח תדע שהרי כל שבעה מברכין אותן וכ"נ מהל' גדולות והרב ר' משה ז"ל שאמר קודם הנשואין וכן דעתי נוטה שהרי חופה ייחוד הוא ובעי' ראוייה לביאה והרי כלה בלא ברכה אסורה היא לבעלה כנדה ולא מפני שהיא בכלל כל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייה. וכן בנטילת ידים מפני שפעמים שפסולות לברכה קבעוה בעל וקבעוה לאחר מכאן. ונ"ל שהוא בכלל מה שאמרו חוץ מן הטבילה דהאי נמי זימנין דגברא לא חזי. ור"ש ז"ל פי' בטבילה דכיון דאיכא טבילה דגברא לא חזי כגון בעל קרי ומשמשת שפלטה שכבת זרע תקינו בבולן שיברך לאחר טבילה וכ"נ שהרי בכולן מברך על מפני שהוא לאחר עשייתן ודעת רבינו והגאונים ז"ל שלא אמרו אלא באותה טבילה דגברא לא חזי לברכה אבל לא באחרות, וא"ת א"כ יברך לטבול י"ל לא רצו להתקין להם שתי מטבעות שלא יראה כחלוקה וכעין מה שפירשנו למעלה. ולפי דבריהם כיון דבטלוה השתא לטבילותא לא משכחה ברכה בסוף כו' אלא בטבילת גר בלבד כמ"ש רבינו ז"ל: